בנם של פרל וישראל פיקסלר. נולד ביום ד' באדר ב' תרפ"ד (10.3.1924) בצ'כוסלובקיה.

יוסף גדל והתחנך בצ'כוסלובקיה. למד בבית ספר יסודי ובתיכון בעיר מגוריו.

ב-1939, כשהיה נער בן חמש-עשרה, פרצה מלחמת העולם השנייה וצ'כוסלובקיה נכבשה על ידי הנאצים. בשנות המלחמה הוריו של יוסף וכן ארבעה מתוך תשעת האחים והאחיות שלו נרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם. יוסף ברח מביתו ליערות כאשר הגיעו הנאצים לעיירה שלו בקרפטים והצטרף לפרטיזנים.

כשהסתיימה המלחמה הגיע לאיטליה, שם שהה במשך שנה תמימה במחנות השיקום והעקורים של הג'וינט. משם גם יצא באוניית המעפילים "ברכה פולד" בדרכה לארץ. האונייה נתפסה על ידי הבריטים ונגררה לנמל חיפה. משם עבר יוסף עם שאר הנוסעים לאוניית גירוש והגיע למחנה בקפריסין.

באוקטובר 1946 עלה לארץ והתגורר בתל אביב.

עם הגיעו לארץ גויס לארגון ההגנה. הוא פעל בארגון עד שנת 1948, אז המשיך לשירות בצה"ל כחבלן.

באוקטובר 1948, במהלך מלחמת העצמאות, חבורת החבלנים שאליה השתייך יוסף (חטיבה 8, גדוד 82) בפיקודו של יצחק שדה, השתתפה בפיצוץ ובכיבוש המוצלח של המצודה האסטרטגית, היא משטרת עיראק סואידאן ("מבצע יואב"). בנוסף, השתתף יוסף בכיבוש משטרת בית ג'וברין, במבצע כיבוש עוג'ה אל חפיר ובשחרור הנגב המנותק מהצבא המצרי.

מספר חודשים אחר כך, עדיין במהלך המלחמה, בשנת 1949, עלתה מכוניתו של יוסף ושני חבריו (בהם ח"כ ידידיה בארי) על מוקש ורגלו נקטעה.

בעקבות פציעתו שוחרר מהשירות הצבאי, עבר שיקום והוכר כנכה צה"ל.

בשנת 1955 הכיר את חגיה. כעבור תקופה השניים נישאו והתגוררו ברמת החייל, ואחר כך ברמת גן ובחולון. ליוסף וחגיה נולדו שתי בנות: שירית וגלית. בנותיו סיפרו שהיה אבא אוהב ומפנק, תמיד הביא להן מתנות מחו"ל, לקח אותן לבקר בחנויות מעניינות ובמסעדות עם אוכל שונה ומיוחד ממה שהכירו.

לפרנסתו ניהל תחנת דלק בחולון שהייתה בבעלותו. בתו גלית סיפרה שהיה יזם בנשמה, חכם ובעל ראש טוב למספרים, ובעיקר הייתה לו יכולת ליצור קשרים בינאישיים מצוינים עם אנשים. היה לו הומור "יהודי", הוא אהב לספר בדיחות מזרח-אירופאיות, ואיכשהו, כמעט תמיד ובכל מקום הפך למרכז העניינים.

לאחר שעות העבודה היה יושב על הכורסה בסלון, כשכוס קפה שחור בידו, וקורא ספרי פילוסופיה, היסטוריה וספרות יפה. לעיתים קרובות סיים ספר ביום. הוא אהב להיפגש עם חברים ולשחק קלפים, נהנה לטייל בחו"ל, ובפרט בפריז ובפרנקפורט.

יוסף היה אדם סקרן. הוא התעניין באומנות, יצר קשרים עם אנשים מהתחום ונפגש עם אומנים. היו לו אוספים מרשימים של בולים, מטבעות ותמונות, וכחובב חדשנות נהנה לרכוש גאדג'טים חדשים שיצאו לשוק.

דורי, נכדו הראשון, היה בבת עינו, ויוסף תמיד היווה ומהווה מודל עבורו (ועבור בנותיו) לאומץ לב, לרדיפת צדק ולנקיון כפיים.

לאורך השנים התנדב לתפקיד הגזבר של ארגון נכי צה"ל והיה חלק מההקמה של "בית הלוחם" הראשון בשכונת אפקה בתל אביב. בזכות קשרים עם אנשים בעמדות מפתח סייע לנכי צה"ל רבים שפנו אליו, במתן תרומה, בעזרה עם רופאים ובתהליך השיקום וחזרה לשגרה. היה לו לב ענק ורצון לנתינה ולעזרה לזולת ללא גבול, חלק ממעשי החסד שלו התגלו באקראי רק לאחר מותו.

אחרי שנים של התמודדות עם השלכות הפציעה, ב-1998 הלך לעולמו.

יוסף בן ישראל נפטר ביום י"ג באדר תשנ"ח (10.3.1998). בן שבעים וחמש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בכרכור. הותיר אחריו אישה, שתי בנות, אחים ואחיות.

על מצבתו חקקה משפחתו את המילים: "אוהב עמו וארצו".

יוסף מונצח באתר ההנצחה של עיריית חולון.